<h1>תלמידי רבינו פרץ — נדרים</h1>
<h2>דף לו:</h2>
כתב רב אלפס בתשובה. ז"ל אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אשי עבדינן, דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים, וה"מ נדרים אבל לשבועות לא מזדקקינן. לבר איתרמי מילתא דאית בה תקנת' או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, או שלמא דצבורא או דכניסתא, (ובמויי) [וכדמי] להא מזדקקינן במילי דמוכחן וברירן קרוב לכדרב אשי, אבל פותחין כההיא דאתא לקמיה דרב הונא. וכדר' שמעון [ב' ע"ב] וכר' ישמעאל ב"ר יוסי, ודביתהו דאביי, וכההוא דאתא לקמי' דר' אלעזר, וכיוצא בזה לא עבדינן עכ"ל. וחומר' בעלמ' מה שכת' משום דביומיה קיל נידרי, וכן משמ' לשונו אנן השת' וכו', וכן היה רב [האי] (היי) גאון מחמיר ואומר שאפי' הנשבע על אותיות הקודש, כגון על אלפ' בית' אין התיר לשבועתו, ומי שנשבע על האשה שלא תהיה אשתו מעולם, ונשבע בנקיטת ספר בידו, כך ראינו בדורות האחרונים אין כח ביד אדם להתיר לא בא"י ולא בח"ל, ומה שכתו' בהילכו' קצובות הנשבע על אשתו לוקה ומקיים אשתו, לא סבירה ליה כלל, ודברים בטלים הם, ואין לחוש אלא יקיים שבועתו ויגרש אשתו, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, אלא יגרשינה ויתן לה כתובה, ואין בזה משום לעשות שלום בין איש לאשתו, ומה שאמרה תורה למחות שמי על המים הא לא קשי', דהת' משום להוציא מידי ספק למידי איסור, אבל הכא מילת' אמר רחמנא לא תשא, ואומר כי לא ינקה, ואומר שנשבע להרע ולא ימיר, הילכך יוציא לאלתר ויתן כתובה. וששאלת' מי שנשבע בעל פה בהזכר' הש' ובתורה המונחת בארון, אם יש רשות לחכם להתיר דבר זה, כיון שנשבע על פה, כך ראינו אין כח ביד אדם להתירה, בין חכם גדול, בין סופר אין להם רשות לבטל השבועה שנשבע בס"ת המונחת בארון, או המזכיר שם הבורא עכ"ל רב היי גאון. וכל אלה חומרות הן, דהא אמרינן לעי' הנשבע בתורה ולא נקיט לה לא אמר כלום, וה"נ אמרינן דנזקקין לאלהי ישראל, משום שלום איש ואשתו, וכן יש התר לשבועות כמו לנדרים, דאתרוייהו כתי' לא יחל, אבל אחרים מחלים. וכן צדקיהו שהשביעו נבוכדנצר, דכתי' אשר השביעו באלקים והתירו לו סנהדרים, כדאית' לקמ' פר' ר' אליעזר [ס"ה ע"א], ותניא נמי [שבועות כ"א ע"א] אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן, אי במזיד מחוסר מלקות, וכן גבי ריב"ל [כתובות ע"ז ע"ב] אי איתשיל אשבועתיה, אלא כל שבועות יש להם התרה, אלא בימי הגאונים החמירו כדי למנוע העם מלישבע. ובעוברי אלה הארצות וראיתי שפרוצים כל כך בשבועות, שאם לא יתירו להם יעברו ולא יבואו עוד לישאל, אמרתי להתיר להם נדרים ושבועות.
נדר (נדרש) [מתירים] בג' הדיוטות, ואם היה מומחה אפי' יחיד, גר' בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] אמר ר' חייא בר אבא אמר רב עמרם, ג' מתירין הנדר במקום שאין מומחה, לאפוקי מדר' יהודה, דתניא ר' אומר התרת נדרים בג', ר' יהודה אומר צריך אחד מהם חכם, מכלל דהנך אפי' כל דהו, דאמר ר' אבינ' סברי להו וסברי, ושמעינן דבמקום שאין מומחה, כגון רב נחמן דסביר וגמיר, אפי' תלתא דלא גמירי וסבר שרו נידרא, והוא דמסברי וסברי, ומי' במקום מומחה נמי, אי שרו ליה הדיוטות [מישתרי] (אישתדלי) נידרא, דלא אמרו אלא משל כבודו של מומחה והאידנ' אין מומחה שיתיר נדר ביחיד. ירושלמי [חגיגה פ"א ה"ח] שלשה שיודעין לפתוח מתירין הנדר, אשירי ומשיט' מהר"ף.
וא"ת ואיך יתכן שמה שפי' הגאונים שאין מתירין שבועה, דהיינו חומרא בעלמא, דבימיהם קיל שבועתיה, והא הק' מסוטה שנמחק שם על המים, ומאי מקשי' שאני התם דאורייתא, וי"ל הכי קשי' ליה כיון שמצוה כל כך לשים שלום בין אשתו לאיש, שמוחקין השם על כך, איך רשאין דורות האחרונים לתקן שיגרש קודם שיתיר, ונר' שמה שתיקנו הגאונים היינו דווקא שבועות דחמירי, אבל לא נדרים, כדאשכחינן פרק השולח [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה, לפי ששבועה עונשה מרובה, והא דאמר נזקקין באלהי ישראל, היינו נדרים, ואפי' בימי חכמי התלמוד מצוה שלא לישאל אשבועתיה, כדאשכחנ' [כתובות ע"ז ע"ב] גבי ריב"ל זיל חזי אי איתשיל אשבועתיה, ולפיכך החמירו הגאונים שאפי' בדיעבד אם נשאל מי שנשבע בשם או בתורה לא יהא מותר, ואין להקשות אי אפי' בימי חכמי התלמוד מצוה שלא להתיר שבועות, ליחשוב בהדי חומר שבועות מבנדרים, הא לא קשיא דאיכא נמי בהא מילתא חומר בנדרים שמצוה לישאל עליהם, ומה שתיקנו הגאונים ה"מ בשם המיוחד בלשון עברית, או בכינויין שאינם נמחקים, אבל בכינויין הנמחקין כגון רחום וחנון, או בשם בכל הלשונות לבר מלשון הקודש מותר, וכיוצא בתקנ' הגאונים מצינו בימי חכמי התלמוד, דקאמר [כ"ב ע"ב], אין נזקקין לאלהי ישראל, והיינו חומרא בעלמא, וכן בעצים בקרבן, דקאמר מחמירין עליהם, היינו חומרא, וכן נמנעו מלהשביעה, וכן תיקנו הגאונים שלא לישבע בס"ת, אלא חזן נוטל ס"ת ומחרים בארור וכהנה רבות. ואין להביא ראייה מפר' השולח [גיטין ל"ה ע"ב] דקאמר נישאת אין מדירין אותה דמפיר לה בעל, אלמ' דאפי' בשם יש לה הפרה, או בעשרת הדיברות אין ראייה, דהא פי' דבנדרים אפי' בשם או בי' דיברות יש לה התרה, ולא החמירו הגאונים כ"א בשבועות, דעונשן מרובה כדאיתא בשבועות [ל"ט ע"א] תשובות מהר"מ מרדכי.
<h2>דף מה:</h2>
[נדרים כ"ג ע"ב] ומתוך שמועה זו דאדם עומד בר"ה ואומר כל נדרים וכו'. אומר ר"ת שנהגו לומר כל נידרי בלילי יום הכיפורים, אע"ג דבמתני' ר"ה תנן, אשכחנ' יום הכיפורים דאיקרי ר"ה, דכתי' ביחזקאל בר"ה בעשור לחודש, ונהגו בי"ה לפי שהוא יום סליחה, וגם שהעם מתאספין לבית הכנסת, ולאו דווקא ר"ה וי"ה, אלא בכל פעם שירצה יוכל להתנות כן. אלא נקט ר"ה שהוא מילתא דפסיקא. ומתוך שמועה זו מחק ר"ת שהיה כתוב במחזורים מיום כפורים זה [הגה: שעבר] עד יום כיפורים (שעבר) זה, וטעות הוא, דאין היתר לנדרים בלא חרטה מעיקרא, ועוד דבהיתר נדרים בעינן ג' הדיוטות או יחיד מומחה וליכ'. ועוד דאין אדם מתיר נידרי עצמו, ועוד אמרינן בפר' השולח [גיטין ל"ה ע"ב] שצריך לפרט הנדר, ועוד החזן מי יתיר לו, לכן גורס ר"ת מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא, והא דנקט דאיתחרטנא בהון, פי' כולם אני מתחרט אם אדור ומעתה אני מבטלם, ומה שאומרים ג' פעמים כן דרך חכמים לשלש מגל זו מגל זו מגל זו, חלוץ הנעל ג"פ, שבת זו ג"פ [מנחות ס"ה ע"א]. ומה שאומרים ונסלח ומה צריך סליחה, דאפי' ביטלם צריכין כפרה כדאמר פ"ב דקידושין [פ"א ע"ב], הרי שהיה סבור לאכול בשר חזיר ועלה בשר טלה שצריך סליחה. וכן מ"ש [נזיר כ"ג ע"א] אשה שנדרה בנזיר והפיר בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה. וא"ת ולמה מתירין שבועות כדאיתא ודאישתבענא ואנן נדרים תנן, די"ל ה"ה שבועות וכל איסרים אלא דתנא בנדרים קאי, ודווקא בנדרים קאי עצמו ושבועות עצמו מועיל הביטול, אבל אם חבירו משביעו, או (מתירו) [מדירו] או ב"ד או הקהל אין מועיל הביטול. ומה שכתוב במחזורים חוץ מתקנ' הקהל, זוהי טעות דפשיטא שאין הביטול מהני להם. וא"ת איך אומרים אותו בבית הכנסת, והא קאמר דלא לידרשיה בפירקין כי היכי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וי"ל בגמ' איירי בלשון מותר שהכל מכירין בו, אבל אנו בלשון ארמית, וגם רוב עמי הארץ שאין מכירין. מספר הישר ומשיטת מהר"ף וכן יסד ר"ת. אבל האשירי כתב, וז"ל נראה לישב מנהג הקדמונים וכאשר כתוב במחזורים, שלשון כל נידרי כולו ניתקן לשעבר, ומתירין לו כדי להנצל מעונש, וניחא שאומרים אותו ג' פעמים, וגם ונסלח שצריכין סליחה אותם שעברו. ומה שהקשה ר"ת דבעינן חרטה, אנן סהדי שכל מי שעבר על נידרו או שבועתו שמתחרט מעיקרו. ומה שהק' דבעינן ג', הרי כל הקהל אומרים אותו, וגם הקהל מתירין לחזן, ומה שצריך לפרט הנדר היינו היכא שהנודר בא לפני החכם שיתיר לו את נידרו, דאולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם עכ"ל.
